שנתיים ושבעה חודשים.

שלום לכולם. תודה רבה על הזכות. שמי גיל מסעוד, אני גר ביד בנימין, אני בן 49, יש לי שישה ילדים, ואני אבא שכול. הבן שלי הראל, השם יקום דמו, נרצח לפני שנתיים ושבעה חודשים. זה היה בראש חודש תמוז. ב-7 באוקטובר, שלושה וחצי חודשים אחרי הרצח של הבן שלי, התגייסתי. לא חזרתי במיוחד, מגיל 40 המשכתי להתנדב. אני משרת בחטיבה 55 בצנחנים, לוחם וחובש. לא הרגשתי את זה כחובה, הרגשתי את זה כזכות ואני עדיין מרגיש את זה כזכות שיש לי להגן על המדינה שלי, על העם שלי ועל הארץ שלי. אני שומע את כל הדיונים על חוק הגיוס ואני פשוט לא מבין מה קורה. הקצאות, מעקבים, כל מיני דברים שכנראה לא יקרו לעולם. ובאמת, אני חושב בכל לבי שכל עם ישראל צריך להתגייס. גם מי שלומד תורה – גם אני לומד תורה. אני סיימתי דף יומי, אני לומד כל יום דף יומי, גם כשהייתי במלחמה. הייתי בלבנון, הייתי בח'אן יונס, לפני שבועיים סיימתי שלושה וחצי חודשים בתוך סוריה. זו באמת זכות מאוד גדולה לשרת את עם ישראל בתקופה הזאת. לא רק בוועדה, גם בתקשורת לצערנו, שמעתי כל מיני חברי כנסת שאומרים שגם מי שלא לומד שלא יתגייס. שיטוסו לחו"ל, יעזבו את הארץ, גם כאלה שהם לא דתיים אומרים את זה. אני אישית אומר לכל אותם אנשים – ואני מעביר שיחות, אני מדבר עם כל מיני אנשים – שאנחנו נשארים פה בארץ, אנחנו לא נעזוב אותה אף פעם, ואנחנו נחכה לכם פה כשיזכירו לכם מה היה לפני 80 שנה. שכחתם למה הגענו לארץ הזאת. לאנשים לצערי יש זיכרון מאוד קצר, שוכחים מה קרה ומאיימים לעזוב את הארץ. אנחנו נחכה לכם פה כשיזכירו לכם למה הגענו לארץ הזאת ועל מה אנחנו נלחמים פה. כמו שאמרתי, זו זכות גדולה ואני חושב שכל אחד צריך לקחת את זה. לצערי, ראינו ב-7 באוקטובר בשמחת תורה כשהגיעו המחבלים, שהמרצחים השפלים האלו לא שאלו אף אחד אם הוא בעד ביבי, אם הוא בעד היועמ"שית, אם הוא בעד החוק, נגד החוק. מבחינתם כולנו יהודים, זה מה שמאחד את כולנו פה במדינה הזאת. ומי שלא מבין את זה – בבעיה גדולה מאוד. כשהוא יורה בך הוא לא שואל אותך למי אתה מצביע או מה הדעה הפוליטית שלך, כי זה באמת לא מעניין אותם. ראינו את זה, לצערנו, ב-7 באוקטובר, וזה מה שכולנו צריכים לזכור. אני רואה אנשים בהפגנות, לצערי, גם של חרדים. אנשים צועקים שימותו חיילים וכל מיני דברים כאלו, ומהצד השני אומרים שהחיילים שלנו הורגים ילדים ותינוקות. איך אפשר להוציא דברים כאלו בכלל מהפה שלך? איך בן אדם יכול לדבר ככה על אח שלו? גם אם יש בינינו מחלוקות ואנחנו לא מסכימים ואחד חושב ימין ואחד חושב שמאל, דתי, חרדי, חילוני, זה לא רלוונטי בכלל. בואו נכבד אחד את השני. נסתכל בעיניים של האויב שלנו, נבין שזה מה שהוא אומר. הוא כל הזמן אומר את זה, וגם היום. זה לא משנה אם קוראים לו פתח, ג'יהאד איסלאמי, חמאס, רשות פלסטינית – לכולם יש מטרה אחת והם מצהירים אותה. אז נכון, עד 7 באוקטובר סגרנו את העיניים. אמרנו שהם לא מתכוונים, הם לא חושבים, הם לא רוצים. אבל הוכח מעבר לכל ספק שזה מה שהם רוצים לעשות. ואם לא נתעורר פה כולנו – לא רק פה, כל מדינת ישראל – אנחנו כנראה לא נמצא את עצמנו פה בעוד כמה שנים. אני חושב שחבל מאוד. הייתי בכנס לפני כמה חודשים ושמעתי איזה חבר כנסת מהצד החרדי שאומר, את התורה תשאירו לחרדים, ואתם הדתיים לאומיים תתעסקו בארץ ישראל. ואני שואל את עצמי: התורה היא שלכם וארץ ישראל היא שלנו? הכול זה של כולנו, כולנו פה ביחד. אומרים, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים. שנזכור כולנו שאנחנו יהודים והכול זה של כולנו, גם התורה וגם ארץ ישראל. ובאמת כואב לי כשאני רואה את השיח המפלג הזה שיש בעם. אני יכול להגיד שבשירות שלי יש גם ימין וגם שמאל וגם חרדים. אנחנו נלחמים אחד על השני ושומרים אחד על השני וזה באמת לא משנה מה הדעה הפוליטית שלך כי כולנו מבינים, לפחות בצבא, שזאת המטרה שלנו, זה מה שיש לנו לעשות. אני חושב שגם בפוליטיקה זה צריך להיות ככה. צריך לדעת לכבד אחד את השני. גם אם לא חושבים אחד כמו השני, לזכור שכולנו יהודים בסוף וזה מה שמחבר את כולנו פה. ומי שלא חושב את זה הוא בבעיה מאוד גדולה. כי כמו שאמרתי, האויב לא יבדוק במי הוא יורה. זה הדבר הראשון שרציתי להגיד. דבר שני, בקצרה, רציתי לספר על הבן שלי, על הראל. מה שנקרא נערי הגבעות – אתמול היה פה כנס הוקרה שארגנה לימור, ברוך השם – אנחנו שומעים הרבה מהתקשורת, לצערנו, והרבה אנשים לא מכירים את השטח, לא יודעים מה באמת קורה. החבר'ה האלה, מעבר לשמירה הביטחונית שהם מבצעים איפה שהם נמצאים, אני יכול להעיד על הרבה מאוד נקודות וחוות שנמצאות בשטח וכל מיני אנשי צבא שממש מודים לחוות האלה שהם עוזרים להם לשמור על כל הנקודות האסטרטגיות של מדינת ישראל בהרבה מקומות. מי שלא מבין את האסטרטגיה שם, כל הטילים יכולים לעוף – כפר סבא, רעננה, הוד השרון, הרצליה, תל אביב. זה מרחק אווירי מאוד קרוב. הם עושים שם עבודה מטורפת. אני רוצה בכל זאת קצת לגעת ולהסביר מה זה נער חוות, מה זה נער גבעות: אז למי שלא יודע החבר'ה האלה נמצאים ללא תנאים – גם בגשם, גם בקיץ, לא משנה מה מזג האוויר. הם נמצאים בשטח, בציליות רוב הזמן, בלי מים, בלי חשמל, כי הם אוהבים את ארץ ישראל. זו האהבה שלהם. אני יכול להגיד שהבן שלי הראל שירת ביחידת ספר המדבר. מי שלא מכיר, אני אספר בקצרה, זו יחידה של חבר'ה מהגבעות, מהחוות, שהצבא לקח אותם. לצערי, סגרו את היחידה הזאת מסיבות פוליטיות ופתחו פלס"ר הגולן בסוריה, משהו אחר. בקיצור, הצבא לוקח את החבר'ה האלה ומשדרג להם את היכולות. בגלל שהם כל היום בשטח עם העדרים הם משדרגים להם את היכולות של גששות, מלמדים אותם קצת ערבית, מכונאות רכב, כל מיני דברים כאלו, ונותנים להם לעשות עבודה. הם ישבו במצוקי דרגות במדבר יהודה, והראל אמר לי כל הזמן: אבא, אני רוצה שתהיה משילות במדינה שלנו. הייתה תקופה שהם עשו באמת עבודה מטורפת במדבר יהודה, עצרו שם הברחות של שב"חים, סמים, זה אזור פרוץ לגמרי, מי שלא יודע עדיין כמו הגבול במצרים וכל שאר הגבולות שלנו, לצערנו. באיזשהו שלב החליט האלוף שהיה באותו זמן, לא משנה מה השם שלו, להעביר את הפעילות שלהם לבקעת הירדן. הוא מאוד התעצבן על זה, כמו שאמרתי, הוא רצה את המשילות. אמרתי לו, תשמע, זה הצורך של הצבא, תלך לאן שהצבא מבקש. הוא הלך לשם, וגם שם הם תפסו הברחות של נשקים וכל מיני דברים כאלו, ואמרתי לו – כל אקדח שתפסת פה הצלת חיים של בן אדם במדינת ישראל. זה לא חשוב איפה אתה נמצא. זאת המטרה וביצעתם אותה בצורה מעולה. למה אני אומר שסגרו אותם בצורה פוליטית? כי, כנראה, הם עשו יותר מדי לחץ במדבר יהודה ואחרי זה בבקעת הירדן, לא נתנו להברחות האלו להתקיים, וסגרו אותם והעבירו אותם לגבול סוריה. עוד כמה מילים – כשהראל התגייס הוא ביקש ממני שאני אקנה לו מתנה. שאלתי אותו, איזו מתנה? כל אחד יש לו את הפנטזיות שלו מה הוא רוצה. רכבים, טיסות, משחקים, כל אחד יש לו. הראל ביקש ממני שאני אקנה לו חמש עזים. זה היה החלום שלו. רק שנבין באיזה פרופורציות, איפה אנחנו חיים. ולקראת סיום השירות שלו הוא עבד ברגילות, הוא כמעט לא לקח מאיתנו כסף. את כל הכסף שהיה לו הוא חסך וקנה בזה עדר, היה לו עדר עזים של 50 ראש.

הוא ישב ליד כוכב השחר, זה נקרא מעלה אהוביה באזור בנימין. זה היה החלום שלו, בעצם: להיות רועה צאן בארץ ישראל. הוא קנה את זה, היה לו גם טנדר, הוא עשה הובלה עם הטנדר בשביל הפרנסה, ביום של הרצח. הוא ונחמן מורדוף שהיה איתו. השארנו את העדר שם. מה שאני רוצה עוד – מכתב שמצאנו אחרי שהראל נרצח, שהוא כתב בין התקופה שהוא השתחרר לתקופה של הרצח, זה היה שלושה חודשים בערך. אני אקרא את המכתב הזה, אני רק אציין שבשבוע של הרצח עלו שש חוות לזכרו, באזור בנימין, תקוע ודרום הר חברון, ומאז ברוך השם עולם החוות הולך וגדל. אולי זו ההזדמנות לדבר גם על המעצרים המינהליים, למי שיש השפעה ויכול להפיג את הדברים האלו, שהם פשוט לא אנושיים, אין להם שום תכלית וסיבה. ברוך השם, החוות גדלות היום ויש הרבה חוות. אז אני אקרא את המכתב שהוא השאיר לנו זיכרון שממש מסכם אותו, וזה יהיה לזכרו, בעזרת השם. הוא כותב ככה: כך הסתיימה לה תקופה. תקופה ארוכה של כמעט שלוש שנים בצבא. תקופה של אכזבה, שמחה, כעס, תסכול וזה עוד ארוך. זו הייתה תקופה של עליות וירידות בחיים שלי. לפעמים היה טוב ולפעמים רע, לפעמים שמח לפעמים עצוב, אך היא נתנה כל כך הרבה. הבנתי בבירור למה אני פה ואיפה המלחמה האמיתית; מה יקרב את הגאולה ומה לא, מה יעשה טוב לעם ישראל ומה פחות; מה זה חברים לחיים. אני יושב במרעה כשאני כותב את הדברים האלה ומבין שזה בדיוק מה שחלמתי: לרעות את הצאן בפשטות. להבין שהקרב לא תמיד חייב להיות עם הרבה רעש וכל מיני מהלכים, אלא לפעמים בפשטות, בנחת ממש, כמו זרימת ואכילת העדר. מצד אחד אנחנו פה בארץ ישראל, אבל לא עם יותר מדי רעש, אלא קבוצה של חברים שכל חלומם זה בית המקדש, ארץ ישראל השלמה ומשיח בן דוד. כמו שאמרתי, זה מה שהראל השאיר לנו. אני מקווה שהצלחתי להזיז פה למישהו משהו, קצת במחשבה, בנימים. אני באמת כל הזמן חושב על זה, לזכור שכולנו פה יהודים, זה לא משנה ימין, שמאל, חרדים, דתיים, חילונים. זה לא משנה, באמת שזה לא משנה. תזכרו את זה תמיד.